Tag Archives: מוות

עם אלוהים לצידנו – II

זה זמן רב שאני שומע, או רואה על המרקע, בתדירות גוברת והולכת, אנשים מתלהמים שקוראים בשם אלוהים כדי להצדיק את מעשיהם. פעם אלה אנשי דע”ש שמצדיקים כך את מעשי הזוועה שלהם. פעם אחרת זהו נסראללה הלבנוני שמגייס את אלוהים כדי לעודד ולשלהב את צאן מרעיתו, ופעמים רבות אלה ישראלים, דתיים קיצוניים וקנאים ברמות שונות, שמעידים קבל עולם שאותו אלוהים הועיד את ארץ ישראל לנו, ורק לנו. אל לנו לשכוח גם את מנהיגי החמאס והפלסטינאים, שגם הם מזעיקים את אלוהים ואת מוחמד נביאו כדי לבסס את טענתם כי הארץ הזו נמסרה להם באמצעות צו אלוהי, ולכן היא שלהם ורק שלהם.

בכל פעם שאני עד לתופעה הזו, אני נזכר בשיר ששרה ג’ואן באאז בשנות השישים, עם מילים של בוב דילאן, בשם “עם אלוהים לצדנו” – (With God on Our Side).
ואז אני שואל את עצמי: איך ניתן לגשר על פני התהום הפעורה בין שני מחנות, כאשר בראש כל אחד מהם ניצב מישהו שמבטיח למחנהו שאלוהים לצדו? הרי האנושות כבר סבלה מלחמות כה רבות בהן חזר ונשנה המחזה של איש דת שמשתמש בשם אותו האלוהים עצמו כדי להבטיח למחנהו הבטחות ניצחון חסרות היגיון. איך ייתכן שבמלחמה צד אחד מפסיד, ואלוהים מטה את חסדו רק לצד המנצח? מה קרה פה? הרי הניצחון הובטח לשני היריבים על ידי שליחיו של אותו אל. יש כאן כשל לוגי ואני אנסה לפענח את משמעותו ואת השלכותיו על חיינו ועתידנו במדינת ישראל.

השימוש בשם אלוהים כדי להצדיק טענות ומעשים מבטיח רק קנאות וחסר נכונות לפשרה. בעטיו נשפכו כבר נהרות דם לאורך הדורות וגם אנו, היהודים, כבר גלינו מארצנו בגלל קנאות וחסר יכולת להתפשר.

מחקרים מראים כי התנהגות בני האדם במקרי תחרות (ומלחמה היא תחרות על טריטוריה או הגמוניה דתית, או שתיהן גם יחד) אינה רציונלית, וייתכן כי עובדה זו יכולה להסביר את הכשל הלוגי הזה. יש מי שטוענים כי תופעת אי הרציונליות היא מגפה שמתפשטת, ואם זה נכון – פנינו ופני האנושות כולה מועדים לחורבן.

ובאשר להשלכות הכשל הזה עלינו, תושבי ישראל כולם, אני טוען כי כמעט כל מפלגות השלטון בישראל, מיום הכרזת המדינה ועד ימינו, נתנו ידן, אם מחסר הבנה, אם מתאוות השלטון או מחולשה, להעצמת הדתיות והקנאות בישראל, ולהחלשת יכולת השיפוט ההגיוני ברמה ההנהגה הלאומית שלנו. שנה אחרי שנה אנו מנסרים את הענף שעליו אנו יושבים, ולא רחוק היום שבו, אם לא נשכיל להתאחד תחת מנהיגים רציונליים, נראה איך הענף מתמוטט ברעש אדיר, ואנחנו יחד אתו.

עם אלוהים לצדנו

 

עם אלוהים לצדנו

פרפרזה ישראלית על שירו של בוב דילאן

תרגום קליל: חיים ניסני, יוני 2015

שמי חסר משמעות,
גילי לא חשוב.
הארץ שלי
נקראת ישראל.
בנעורי שם למדתי
לציית לחוקים,
וכי לארץ מכורתי
יש את אלוהים לצדה.

הספרים מספרים זאת,
מספרים כה היטב.
הצבא הסתער,
האויב נפל.
הצבא הסתער,
האויב נהרג.
ארץ כה צעירה
עם אלוהים לצדה.

הו, מלחמת העצמאות
יומה כבר חלף.
ומלחמת קדש
נותרה מאחור.
ואת שמות הגיבורים
שיננתי היטב.
עם רובים בידיהם,
ועם אלוהים לצדם.

לבנון ראשונה,
חתמה גורלה.
למה נלחמנו
מעולם לא הבנתי.
אבל למדתי לקבל זאת.
לקבל בגאווה,
אתה לא סופר את מתיך
כשאלוהים לצדך.

וכשמלחמת ששת הימים
הגיעה לקיצה,
סלחנו לערבים
ונעשינו חברים,
למרות כל הפוגרומים
ומאורעות הדמים.
כעת גם לערבים
יש את אלוהים לצדם.

למדתי לשנוא ערבים
במשך כל חיי.
אם תבוא עוד מלחמה,
אתייצב מולם לקרב.
לשנוא ולפחוד,
לברוח ולהתחבא,
לקבל הכול באומץ,
עם אלוהים לצדי.

אבל כעת יש לנו את הנשק
של האבק הכימי.
אם ניאלץ לירות אותו,
נירהו גם נירה.
לחיצת כפתור אחת
וירייה רחבה כעולם.
ואינך שואל שאלות
עם אלוהים לצדך.

          …
{הושמט בית אחד}

וכך אני נוטש כעת,
אני עייף כשאול.
הבלבול שאני חש,
אין לשון שתוכל לתארו.
המילים ממלאות את ראשי
ונושרות ארצה…
אם אלוהים לצדנו,
הוא יעצור את המלחמה הבאה.

בית הקברות של הילדים

(מהזיכרון – אודה למי שיגלה לי את המקור)

מעשה באדם מוכשר שעשה הון רב בגיל צעיר והחליט לפרוש מעבודתו.

הוא קנה מכונית טיולים מהסוג המשובח ביותר, שכר נהג, ויצא לתור את העולם. כך עבר ארצות ועמים, התעכב היכן שמצא עניין והמשיך הלאה כשחש שתשוקת המסע גוברת עליו.

והנה, באחד הימים הנעימים, בהם השמיים בהירים והאוויר קריר ויבש, עצר ברחבה שמשקיפה על עמק ירוק.

הנוף היה מזמין ביופיו. בהשקיפו מטה אל העמק ראה כפר ציורי בין עצים מטופחים, ערוגות ירקות, כרי דשא בהם רעו פרות, נחל זורם לאיטו, הכול נראה כציור ענק ויפה.

והנה צד את עיניו בית קברות קטן, ובו קברים בין עצי ארז, מדשאות וערוגות פרחים. המראה היה כה יפה עד שהוא החליט ללכת ולבקר בו, וכך עשה.

בהגיעו ראה, כשעבר בין הקברים, כי בכל קבר קבור ילד. הגילים של הנפטרים לא עלו מעל 8 שנים. ככל שהוסיף וחיפש – לא מצא ולו קבר יחיד של אדם מבוגר.

עצב עמוק ירד עליו. הוא החליט שזה מוזר שבמקום כה שליו ויפה כזה מתים כל כך הרבה ילדים, ולכן גמר אומר למצוא את הסיבה לדבר.

הוא המשיך ללכת עד שהגיע אל הכפר, ולשמחתו ראה כי הכנסיה פתוחה. הוא נכנס אליה ופגש בכומר. בפנותו אל הכומר סיפר לו על החוויה שעבר בבית הקברות ושאל אותו כיצד זה מתים בכפר רק ילדים.

הכמר מיהר להרגיעו ואמר לו: “הסר דאגה מלבך, אדוני. אצלנו נוהגים למנות את משך החיים של אדם על ידי כך שמחברים וסופרים עבורו את כל רגעי האושר שעבר בחייו. לכן נראה למבקר מבחוץ שרק ילדים מתים אצלנו”.

בשמעו זאת נפרד ממנו האורח, וכול אותו יום (וגם בימים שאחריו), כל פעם שנזכר בסיפור הזה – היה שוקע במחשבות עמוקות…

משל זרעי החרדל

(הסיפור על קיסה גאוטאמי)

תרגום חפשי מוויקיפדיה האנגלית

קיסה גאוטאמי הייתה אשתו של סוחר עשיר. הסיפור שלה הוא אחד המפורסמים ביותר בבודהיזם.

לאחר שאבדה את בנה היחיד, השתלט הייאוש על קיסה. צערה היה כה רב, עד שרבים חשבו שהיא כבר איבדה את שפיותה. בצר לה  נשאה את בנה המת על כפיה מבית לבית ושאלה כל מי שפגשה אם הוא מכיר מישהו שיוכל לעזור לה להחזיר את בנה לחיים. בדרכה היא פגשה בנזיר בודהיסטי זקן שהציע לה ללכת ולפגוש את הבודהא.

בפגישה אמר לה הבודהא כי לפני שהוא יוכל להחזיר את הילד לחיים, חובה עליה  לחזור אל עירה ולאסוף זרעי חרדל בבתים אשר המוות לא פקד אותם. כשתביא אליו את הזרעים האלה הוא ירקח מהם תרופה שתשיב את בנה לחיים.

היא חזרה לעירה ועברה מבית לבית. כולם רצו לתת לה זרעי חרדל, אך לאכזבתה, היא לא הצליחה למצוא ולו בית אחד שלא סבל ממותו של בן משפחה.

כך היא נאלצה להבין ולקבל את המציאות, שבה אין בית חופשי ממוות.

אז היא חזרה אל הבודהא, שניחם אותה ונשא בפניה דברים על אודות האמת. היא הפכה למאמינה ועברה את הדרך שבסופה זכתה להארה.