Category Archives: מעשיות

התפילה האולטימטיבית

אם כל הימים היו לים אחד,

איזה ים נהדר הוא יהיה!

ואם כל העצים היו לעץ אחד,

איזה עץ גדול הוא יהיה!

ואם כל הגרזינים היו לגרזן אחד,

איזה גרזן נהדר הוא יהיה!

ואם כל הגברים היו לאיש אחד,

איזה אדם גדול הוא יהיה!

ואם האיש הגדול ייקח את הגרזן הגדול,

ויכרות את העץ הגדול,

וייתן לו ליפול לים הגדול,

איזו התזה ענקית זאת תהיה!

(שיר ילדים אנגלי)

===================================================שמעתי היום ברדיו, ולא בפעם הראשונה, קריין נלהב מציע לשלוח אליו שמות של בני אדם כדי שהם יצורפו לתפילות שתינשאנה בשמם. לא ממש שמתי לב לפרטים הקטנים, דהיינו האם זה עולה כסף? היכן תבוצענה התפילות (אולי בכותל המערבי)? מי יהיה המתפלל? ועוד תהיות כאלה ואחרות.

אבל אז עלו במוחי זיכרונות ילדות על כוחה של תפילה שמבוטאת בשריקה של ילד בסיפור של י.ל. פרץ, על שערי השמים הנבקעים מול תקיעת שופר או תפילה זכה, ומייד צץ בי הרעיון הבא: אם אכן לתפילה יש כוח להגיע אל כס הכבוד ולהישמע על ידי הגבורה, ממה נפשכם אם נייצר תפילה יחידה מרוכזת של מיליוני בני אדם – נשים וגברים, ישישים ועוללים כאחד, כולם יהודים כשרים – כולם יחד למען המטרה הנעלה הזו.

ואם תשאלו: “כיצד?”, הרי התשובה לפניכם.

הרב הראשי לישראל (אויה – יש שניים כאלה – כנראה שיגרילו את הזכות ב’זוג או פרט’ או בהטלת מטבע) יכין דיסק-און-קי מתאים (שגודל קיבולו חושב על ידי מקובלים), שיפורמט ויטוהר במערת המכפלה. הרב של משרד הפנים יעתיק אליו את רשימת התושבים מבסיס הנתונים של רשימת אזרחי המדינה.

כעת נשארה הבעיה כיצד לסנן החוצה את כל התושבים שאינם יהודים ואינם, רחמנא ליצלן, כשרים. ובכן גם לכך מצאתי פתרון: הסינון יבוצע בעזרת הרשימה השחורה של הרבנות הראשית שיודעת להבדיל בין יהודים כשרים ובין אותם שאינם כאלה.

את התוצר הסופי, הכשר למהדרין, ישמור הרב מכל משמר בתיבת עץ זית מרופדת קטיפה אדומה (שאין בה שעטנז חו”ח ושאינה מעבירה חשמל סטטי) שתישמר בארון קודש מאובטח.

ערב יום כיפור יעלו הרבנים הראשיים והרב של משרד הפנים בליווי אבטחה כבדה, בראש שיירה של חסידים בליווי של מנגנים על נבל ותוקעים בשופרות, אל הכותל המערבי.

שם, בתפילה ותרועה, הם ינעצו את הדיסק-און-קי בחריץ מתאים בין אבני הכותל.

 

ואתם הקוראים, נסו לשער בנפשכם את גודל הרגע ואת מה שיתרחש בעקבותיו.

סביר להניח  כי שערי השמים ייפתחו כאילו היו עשויים נייר דקיק. כיסא הכבוד ירעד, מלאכי השרת יכסו את אזניהם בחיל ורעדה, הגבורה תשתוחח לרגע מכובד התפילה, ותיענה לה ברצון ובכוונה.

התוצאות לא יבוששו לבוא, אבל אותן אני משאיר לדמיונכם.

 

ממעמקים…

אני לא דתי אבל עדיין זוכר משהו מהתנ”כ. אז למה לחפש הסברים מלומדים למה שקורה כאן בימינו?
אל תשכחו שאת התנ”כ כתבו האנשים הכי חכמים בימים ההם.
בלעם וקוהלת ידעו זאת כבר כבר לפני אלפי שנים – ואני רק מתפלא על כל אלה שמנסים להסביר לנו כל יום במלל אינסופי את העובדות המוכרות מאז.
חבל רק שלא הצלחנו להשתפר מאז ועד היום…

מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

(קוהלת פרק א, פסוק ט)

כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

(במדבר פרק כג, פסוק ט)

משקלה של עדות – ההבדל בין היגיון ודמגוגיה

שמעתי היום בגלי צהל את המראיין שואל מקורב לשר סילבן שלום מה יש לו לומר עליו. הנשאל ענה כי הוא מכיר את הנדון מזה זמן רב, כי הם חברים קרובים, וכי הנדון הוא אדם חם ומשפחתי, ולכן הנשאל בטוח שהשר שלום לא עשה דבר מהדברים המיוחסים לו.

זה עורר בי זיכרון ילדות מספר בדיחות לילדים שבו סופרה הבדיחה הבאה:

השופט אומר לגנב שמואשם בגניבת סוס: “יש כאן עדים שראו אותך גונב את הסוס. מה יש לך לומר להגנתך?”

עונה הגנב: “כבוד השופט, יש לי תריסר עדים שלא ראו אותי גונב את הסוס.”

גם בפרשת בוכריס ועוד רבות אחרות אנו קוראים ושומעים את דברי העדים שלא ראו את הנאשם (לכאורה) גונב את הסוס.

השאלה המתבקשת היא “מדוע בכלל מראיינים אותם?” את מי מעניין לשמוע מה חושב מישהו על מישהו – הרי זו עדות שמצהירה על חסר ידיעה לגבי מעשה מסויים, ולא עדות ראייה שלו. הרי, כידוע, עדות כזו הינה חסרת כל תקף!!

הרי המרואיין מעיד כי אינו יודע דבר על הפרשה הנחקרת.

ואני שואל: האם המראיינים אינם יודעים להבחין בין הגיון ובין דמגוגיה? האם שליחותם היא למלא את עולם המולטימדיה במלל חסר משקל ומשמעות ללא הבחנה בין טפל לעיקר?

האם הם חושבים שקהל הקוראים/שומעים נבער עד כדי כך שאינו מבחין בין דברי היגיון ובין דמגוגיה?

כמה טוב היה לו היו מוצאים נושאים מחכימים יותר לרווחת הקוראים והמאזינים, ובא לציון גואל…

בית הקברות של הילדים

(מהזיכרון – אודה למי שיגלה לי את המקור)

מעשה באדם מוכשר שעשה הון רב בגיל צעיר והחליט לפרוש מעבודתו.

הוא קנה מכונית טיולים מהסוג המשובח ביותר, שכר נהג, ויצא לתור את העולם. כך עבר ארצות ועמים, התעכב היכן שמצא עניין והמשיך הלאה כשחש שתשוקת המסע גוברת עליו.

והנה, באחד הימים הנעימים, בהם השמיים בהירים והאוויר קריר ויבש, עצר ברחבה שמשקיפה על עמק ירוק.

הנוף היה מזמין ביופיו. בהשקיפו מטה אל העמק ראה כפר ציורי בין עצים מטופחים, ערוגות ירקות, כרי דשא בהם רעו פרות, נחל זורם לאיטו, הכול נראה כציור ענק ויפה.

והנה צד את עיניו בית קברות קטן, ובו קברים בין עצי ארז, מדשאות וערוגות פרחים. המראה היה כה יפה עד שהוא החליט ללכת ולבקר בו, וכך עשה.

בהגיעו ראה, כשעבר בין הקברים, כי בכל קבר קבור ילד. הגילים של הנפטרים לא עלו מעל 8 שנים. ככל שהוסיף וחיפש – לא מצא ולו קבר יחיד של אדם מבוגר.

עצב עמוק ירד עליו. הוא החליט שזה מוזר שבמקום כה שליו ויפה כזה מתים כל כך הרבה ילדים, ולכן גמר אומר למצוא את הסיבה לדבר.

הוא המשיך ללכת עד שהגיע אל הכפר, ולשמחתו ראה כי הכנסיה פתוחה. הוא נכנס אליה ופגש בכומר. בפנותו אל הכומר סיפר לו על החוויה שעבר בבית הקברות ושאל אותו כיצד זה מתים בכפר רק ילדים.

הכמר מיהר להרגיעו ואמר לו: “הסר דאגה מלבך, אדוני. אצלנו נוהגים למנות את משך החיים של אדם על ידי כך שמחברים וסופרים עבורו את כל רגעי האושר שעבר בחייו. לכן נראה למבקר מבחוץ שרק ילדים מתים אצלנו”.

בשמעו זאת נפרד ממנו האורח, וכול אותו יום (וגם בימים שאחריו), כל פעם שנזכר בסיפור הזה – היה שוקע במחשבות עמוקות…