ישראלי, אכפתי, מבוגר מספיק כדי לגבש דיעות, עם גרעין מוצק של ילד שיכול עדיין לצחוק ולגחך…
מה מספרת התמונה בראש הדף?
בגיל תשע קיבלתי במתנה את הספר “כן היה” מאת רודיארד קיפלינג. אהבתי אותו מאד וכבר אז הזדהיתי עם החתול מהסיפור “החתול שהלך לבדו“.
הספר כבר איננו איתי, אבל חלק מהספורים והציורים שמורים בזכרוני. נוסחתו המקורית באנגלית, שכוללת את הציורים הנפלאים של המחבר עצמו, נמצאת ברשות הרבים – למשל כאן: http://www.boop.org/jan/justso/.
מאז מלווה אותי התמונה של החתול שהולך לבדו וכל המקומות שווים בעיניו, כסמל למי שאני – לטוב ולרע.
ואם הסתקרנתם ואתם רוצים לקרוא את כל הסיפור בעברית, עם הציורים שמלווים אותו – הנה התרגום שהכנתי עבורכם
הנה תרגום חפשי של השיר שמופיע בסוף הסיפור:
מיצי יכולה לשבת ליד האש ולשיר,
מיצי יכולה לטפס על עץ,
או לשחק עם פקק ישן טיפשי ומחרוזת
כדי לשעשע את עצמה, לא אותי.
אבל אני אוהב את חומי כלבי, כי
הוא יודע איך להתנהג;
אז חומי הוא כמו שהיה החבר הראשון,
ואני האיש במערה.
מיצי תשחק כמו ששת עד
שיגיע הזמן להרטיב כפתה
ולגרום לה ללכת על אדן החלון
(כי קרוזו ראה טביעת רגל כזו);
ואז היא מסלסלת בזנבה ומיללת,
וסורטת ולא משתתפת.
אבל חומי ישחק בכל משחק שאבחר,
והוא החבר האמיתי הראשון שלי.
מיצי תתחכך עם ראשה בברכיי
מעמידה פנים שהיא אוהבת אותי נורא;
אבל ברגע שאני הולך למיטה
מיצי רצה לחצר,
ושם היא נשארת עד אור הבוקר;
אז אני יודע שהיא רק מעמידה פנים;
אבל חומי, הוא נוחר לרגליי כל הלילה,
והוא החבר הכי ראשון שלי!