שמעתי היום בגלי צהל את המראיין שואל מקורב לשר סילבן שלום מה יש לו לומר עליו. הנשאל ענה כי הוא מכיר את הנדון מזה זמן רב, כי הם חברים קרובים, וכי הנדון הוא אדם חם ומשפחתי, ולכן הנשאל בטוח שהשר שלום לא עשה דבר מהדברים המיוחסים לו.
זה עורר בי זיכרון ילדות מספר בדיחות לילדים שבו סופרה הבדיחה הבאה:
השופט אומר לגנב שמואשם בגניבת סוס: “יש כאן עדים שראו אותך גונב את הסוס. מה יש לך לומר להגנתך?”
עונה הגנב: “כבוד השופט, יש לי תריסר עדים שלא ראו אותי גונב את הסוס.”
גם בפרשת בוכריס ועוד רבות אחרות אנו קוראים ושומעים את דברי העדים שלא ראו את הנאשם (לכאורה) גונב את הסוס.
השאלה המתבקשת היא “מדוע בכלל מראיינים אותם?” את מי מעניין לשמוע מה חושב מישהו על מישהו – הרי זו עדות שמצהירה על חסר ידיעה לגבי מעשה מסויים, ולא עדות ראייה שלו. הרי, כידוע, עדות כזו הינה חסרת כל תקף!!
הרי המרואיין מעיד כי אינו יודע דבר על הפרשה הנחקרת.
ואני שואל: האם המראיינים אינם יודעים להבחין בין הגיון ובין דמגוגיה? האם שליחותם היא למלא את עולם המולטימדיה במלל חסר משקל ומשמעות ללא הבחנה בין טפל לעיקר?
האם הם חושבים שקהל הקוראים/שומעים נבער עד כדי כך שאינו מבחין בין דברי היגיון ובין דמגוגיה?
כמה טוב היה לו היו מוצאים נושאים מחכימים יותר לרווחת הקוראים והמאזינים, ובא לציון גואל…