כאדם שמקשיב בבקר לרדיו ‘כאן ב’, אני נאלץ להקשיב גם להפסקות הפרסומות.
במרוצת הזמן הבנתי שיש סוג מסוים של פרסומות שמעוררות בי תחושת מיאוס. הכוונה לפרסומות שבהן הקריינים מדברים בלשון עילגת ומשמיעים קולות מעושים ובסך הכול נשמעים כמו בני אדם שסובלים מנכות נפשית או דיבורית כזו או אחרת, או משתיהן גם יחד.
עבר עלי זמן לא קצר בניסיון להבין למה אותם מפרסמים בוחרים בהשמעה קלוקלת שכזו, אבל אחרי מדיטציה רצינית זכיתי להארה: הם מכוונים את הפרסומות לפלח השוק הנרחב ביותר של הלקוחות הפוטנציאליים, שלצערם כנראה שאני ושכמותי לא נכללים בו. לכן, כדי ללכוד את קהל היעד, לשכנע את השומעים ולהותיר במוחם את הצורך לרכוש מוצר מסוים – הם משדרים אליו את המסר באופן מעוות. היות ואנשי השיווק הם מקצוענים, חזקה עליהם, ועל אלה שמשלמים להם, שאכן כזו היא המציאות.
לא עבר זמן רב ואז זכיתי להארה כפולה ומכופלת: יש פתרון לקורונה! ממה נפשך – אם כיום עומד איש מורם מעם שמחלק הוראות בקול סמכותי ובעברית צחה ותקינה, ואיש אינו שומע לו פרט לי והמעט הדומים לי, הספונים בבתינו בדממה.
אם כל פלח השוק שהדובר פונה אליו אינו מציית, אם איש הישר בעיניו יעשה, וכל זאת כי ההוראות לא מושמעות בשפתו, שפת העם העממי, הרי שדרוש פתרון אחר.
ולכן – כדי לחדור דרך המחסום הקולי, להיכנס אל מעמקי הלבבות ולייצר את הסגר והבידוד הנחוצים כל כך – יש לזמן את טובי החקיינים, את הסטנדאפיסטים, את אלופי השמעת הקולות הנלעגים, להטיל עליהם את הפנייה אל העם בכל הערוצים. רק כך, בעזרת גיהוקים, שיהוקים ופיהוקים, יבוא לציון גואל.