(מהזיכרון – אודה למי שיגלה לי את המקור)

מעשה באדם מוכשר שעשה הון רב בגיל צעיר והחליט לפרוש מעבודתו.

הוא קנה מכונית טיולים מהסוג המשובח ביותר, שכר נהג, ויצא לתור את העולם. כך עבר ארצות ועמים, התעכב היכן שמצא עניין והמשיך הלאה כשחש שתשוקת המסע גוברת עליו.

והנה, באחד הימים הנעימים, בהם השמיים בהירים והאוויר קריר ויבש, עצר ברחבה שמשקיפה על עמק ירוק.

הנוף היה מזמין ביופיו. בהשקיפו מטה אל העמק ראה כפר ציורי בין עצים מטופחים, ערוגות ירקות, כרי דשא בהם רעו פרות, נחל זורם לאיטו, הכול נראה כציור ענק ויפה.

והנה צד את עיניו בית קברות קטן, ובו קברים בין עצי ארז, מדשאות וערוגות פרחים. המראה היה כה יפה עד שהוא החליט ללכת ולבקר בו, וכך עשה.

בהגיעו ראה, כשעבר בין הקברים, כי בכל קבר קבור ילד. הגילים של הנפטרים לא עלו מעל 8 שנים. ככל שהוסיף וחיפש – לא מצא ולו קבר יחיד של אדם מבוגר.

עצב עמוק ירד עליו. הוא החליט שזה מוזר שבמקום כה שליו ויפה כזה מתים כל כך הרבה ילדים, ולכן גמר אומר למצוא את הסיבה לדבר.

הוא המשיך ללכת עד שהגיע אל הכפר, ולשמחתו ראה כי הכנסיה פתוחה. הוא נכנס אליה ופגש בכומר. בפנותו אל הכומר סיפר לו על החוויה שעבר בבית הקברות ושאל אותו כיצד זה מתים בכפר רק ילדים.

הכמר מיהר להרגיעו ואמר לו: “הסר דאגה מלבך, אדוני. אצלנו נוהגים למנות את משך החיים של אדם על ידי כך שמחברים וסופרים עבורו את כל רגעי האושר שעבר בחייו. לכן נראה למבקר מבחוץ שרק ילדים מתים אצלנו”.

בשמעו זאת נפרד ממנו האורח, וכול אותו יום (וגם בימים שאחריו), כל פעם שנזכר בסיפור הזה – היה שוקע במחשבות עמוקות…